דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)
מאמאצ'קה נמצאת בימים אלה בחופשת לידה. משלוחי הסלסילות יתחדשו בתום החופשה.

זו ילדותי השניה

חייבת להודות שאני קצת חוששת מפרסום הסיפור הזה. זה כנראה הבלוג הכי אישי שכתבתי עד כה. בעיקר הפתעתי את עצמי בגילוי הלב אז מקווה גם לבבות פתוחים בצד השני…
כל ילד מביא לנו מתנה אחרת, גילוי אחר על עצמנו, על המהות שלנו, על הקשיים והמורכבויות שלנו. כך גם ילדיי, עדה והתינוק שעדיין בביטני, שנתנו לי כל אחד מתנות אחרות ויחד עם זאת הביאו אותי להתמודדויות המורכבות והלא פשוטות ביותר עבורי.

עדה, נתנה לי מתנה יקרה של ילדות שניה. ילדותי שלי, הראשונה, הייתה לי לא פשוטה, אבל בזו ללא ספק זכיתי. זכיתי לגדלה בעיניים מתפעלות מכל שלב קטנטן, מכל מבט, מכל הבנה משותפת, מכל לימוד ראשון. לקראת גיל שנה של עדה נכנסתי להיריון שני וחשבתי שכבר בטח לא אופתע. מה יכול כבר לחדש ולהגיע לי בהפתעה? כמובן שידעתי שהרבה, אבל הרגש חשב שכבר לא באותן העוצמות יימצא. והו כמה שטעיתי.. כאילו כל הסכרים שכל חיי החזקתי אטומים באחת נפרצו..  והפעם ההתמודדויות אינן רק התפעלות ועיניים מזוגגות. אלא התמודדות עם שתי המורכבויות כנראה הכי קשות והכי נדחקות בחיי. ההתמודדות עם האימהות שלה אני זכיתי מאמא שלי והקשרים שלה לאמהות שלי לילדיי, יחד עם שאלות של בית ומוצא.

עליתי בגיל שנתיים עם הוריי ומשפחתי מברית המועצות. שנתיים זהו גיל כ”כ צעיר, כך שבעצם את כל ה”ראשוניות” חוויתי בארץ עם בני גילי- שפה ראשונה לדבר ולחשוב בה, סרטים מצוירים, גיבורי תרבות. אבל היה זה פער עצום לגדול בו- בין החוץ לפנים. בין התרבות הישראלית שהתפתחתי לתוכה, לבין הבית והמשפחה. קוראים לזה “פער תרבותי” אבל זהו צמד מילים שמתחתיו נמצאים סדקים משפחתיים, חריצים של חוסר וודאות ומשבר פנימי עמוק.

וכך לימים כנראה שבחרתי לברוח ולהתנתק מכל מה שדיבר אלי ב”שפה” רוסית. להסיר מעצמי כל סממן וויזואלי וראשוני היה החלק הקל. נדיר שהפוגשים בי לראשונה עלו לאורך השנים על מוצאי. לא בלבוש, לא בדיבור, לא בווייב. אבל יותר מורכב היה להתנתק מכל הזדהות תרבותית עם המוצא שלי. להסיר כמעט כל חיבור עמוק לבית שבו גדלתי. את ראשית ילדותי העברתי בשכונת עולים ממוצעת בבאר שבע. רוב דיירי הבניין שלנו והבניינים השכנים לנו היו רוסים. עם חלק מחברות ילדותי שמרתי על קשר כלשהו לאורך השנים. קשה לי להודות בזה אבל כששמעתי שחלקן יצאו עם בחורים רוסים וגם בסופו של דבר בחרו להתחתן איתם זה צבט לי. לא הבנתי למה שהן יבחרו להישאר באותו תא תרבותי בו גדלו. אולי זו מקריות, אבל העובדה היא שעד היום אין לי חברה אחת קרובה מאוד ממוצא רוסי שמלווה אותי ואני אותה.

והנה סביב האימהות, משהו קרה, השתנה, ניבט בי. הרגשתי שאני רוצה לקחת את המושכות של המורכבויות שלי בידיים ולהכניס את זה באמת אליי, ללב. החלטתי שאני מקימה עסק שהוא קהילה של נשים – אימהות. כשהייתי צריכה לחלום את העסק, איך הוא יראה ואיך ירגיש, פתאום כל המוטיבים שנפרשו לפניי לקחו אותי למחוזות הבית שלי בבאר שבע בשכונת העולים. לעיצובים, לטעמים, למוטיבים של פירות היער ביערות רוסיה המושלגת שנראו לי כה אקזוטיים בילדות. הרגשתי ערגה עמוקה. תחושות של געגוע לזיכרונות ילדות שהשארתי מאחור. בחרתי לקרוא לו “מאמאצ’קה”.

דווקא עכשיו אני חווה רנסנס של חזרה בלתי נשלטת לשורשים שלי. אולי דווקא בגלל המתח הטמון בכך, אני משתוקקת לקחת בעלות על כל אותם הדימויים הרוסיים שזנחתי מאחור ועל אימהות נוכחת ומקושרת.
הילד הזה שעוד בביטני זימן לי את חדוות היצירה, התשוקה להקמת עסק והחזרה לשורשי הבית שהיה שלי.

זו ילדותי השניה,
מה שתתני לי אקח.
זו ילדותי השניה,
איתך.

זו ילדותי השניה,
עול השנים כבר נשכח.
זו ילדותי השניה,
ליבי נפתח.