דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)
מאמאצ'קה נמצאת בימים אלה בחופשת לידה. משלוחי הסלסילות יתחדשו בתום החופשה.

סיפור על סופה של תקופה וגעגוע

כנראה שזה סופה של תקופת ההנקה של בתי הבכורה, עדה. עדה כבר בת שנה וחודשיים, ואני בהיריון שני ופתאום השתנה טעם החלב. זה לא בדיוק “פתאום”, ידעתי שזה אוטוטו יקרה אבל הפתאומיות הכתה גם בי וגם בה. בבוקר אחד השבוע עדה ינקה כרגיל כשהתעוררה משינה, בצהרים הייתי בסקירת מערכות, וכשחזרתי עדה רצתה לינוק אבל טעם החלב כבר היה שונה. כנראה שמשהו גם בי לאחר הבדיקה השתחרר והצלחתי לקבל לתוכי באמת שהנה תכף יצטרף אלינו למשפחה עוד קטנטן.

זה תפס אותי לא מוכנה. גם לא מוכנה לשינוי הפתאומי וגם לא מוכנה לתגובה שלה. היא מצדה סירבה להאמין. המשיכה להחליף צדדים בשדיים, בכתה בלי הפסקה, ולא משנה איך ניסיתי להסביר היא מיאנה להירגע. גם כשכבר הצלחתי להתעשת ולצאת איתה מהבית להתאוורר בגן השעשועים היא המשיכה להיזכר ולומר “ציצי” ולבכות. ככה סיימנו את אותו היום.

מאז אני מסתובבת בתחושות קשות של מועקה. “האם אני רוצה להוביל אותה לכדי השלמה וגמילה?” “האם עדיף להתגבר על זה יחד ולשכנע אותה להמשיך לנסות לינוק?” עדה שלי היא ילדת פלא מיוחדת. היא כל כך עצמאית ובוגרת, לא נעזרת בשום חפץ חיצוני כדוגמת מוצץ או שמיכי ואפילו לא בחיתול לעשיית צרכיה. אבל הדבר היחידי שהיה לה לעת צורך היה הציצי. ופתאום הרגשתי את המשבר שלה ואת הקושי. ושאלתי את עצמי האם היא צעירה מדי לשינוי שכזה ומה נעשה עכשיו.

ויחד עם זאת, הרגשתי עצבות על עצמי. הפתאומיות שבה זה קרה לא אפשרה גם לי להיפרד מההנקה שלה בסימבוליות ורגישות. לתקופות ההנקה הייתה הדבר המאזן והמאפס בקשר בינינו. כשהיא רק נולדה הרגשתי מאוד בודדה וחוויתי לא מעט קשיים, אבל תמיד הרגשתי שיש לנו את ההנקה וזה מאפס הכל. מעין הפסקה שמחייבת רגיעה ושחרור. אז התעצבתי על עצמי שלא זכיתי יחד איתה ל”הנקה אחרונה” ול”מסיבת פרידה מהציצי”.

אין לי ספק שזה היה יכול להיות הרבה יותר נכון ומכין לשתינו. אבל אחרי שהשלמתי עם מה שכבר לא זכיתי לו, שאלתי את עצמי האם עדיין ההנקה היא צורך אבסולוטי אם אני מנקה מזה את תקופת ההסתגלות והקושי של שתינו שעוד מחכה לנו. וידעתי לענות לעצמי שכנראה שלא. עדה שלי היא באמת ילדת פלא עצמאית ובוגרת אבל גם לה מותר לבכות כמה שתרצה ולחוות קשיים. אלה הם החיים, לטובה. המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לה זה ללמד אותה איך לעבור את אותם הקשיים, ביחד יד ביד. לחבק אותה, לערסל, ולהמשיך להגיד לה שציצי כבר לא טעים, כבר לא יחזור ושהיא יכולה להיפרד ממנו אבל שאני תמיד פה, וששינויים לפעמים קורים, שלכולם לפעמים קשה אבל שההורים שלה תמיד יתמכו בה.

ועכשיו נותרתי עם הגעגוע שלי עצמי לתקופה ראשונית ומופלאה, אבל כמו שאני מלמדת את עדה, אני מלמדת גם את עצמי שאפשר גם לכאוב ולהיות בקושי במלוא עוצמתו, להרגיש אותו באמת ולתת לו מקום. ועכשיו שהוא פה אפשר גם להתחיל לשחרר ולהתחיל להתכונן לתקופות הבאות שמחכות לנו.